<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית חמישי שער חמישי</h1>
<h2>דף כט:</h2>
גרסינן בפרק השוכר נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי פי' שיש בו יין נסך, נטלו ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור. ופירשו בגמר' משום נצוק ולהכי אתסר ליה מה שבמשפך מעיקרא, ולמאן דאמר נצוק אינו חבור בשפחסתו צלוחיתו כלומ' של נכרי, והגיע יין אסור שבו במשפך, ובודאי מתני' דלא כרשב"ג דאי כר"ש ב"ג הא קיימא לן דאפי' יין ביין בסתם יינן ימכר כלו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו, ונצוק איסורו ודאי משום תערובת, ואפי' מה שהגיע לתוך צלוחיתו של נכרי, ואין צריך לומר מה שבמשפך מעיקרא, ימכר כלו לנכרים חוץ מדמי איסור שבו, ואין צריך לומר מה שבא עכשיו בצלוחית של ישראל שאין מגופו של איסור בו כלל. ויש מפרשים דאסור בשתיה קאמר וטעמא דאיכא עכבת יין הא לאו הכי בשתיה נמי שרי, דכל כלי שאין מכניסו לקיום והכשרו בהדחה ועמד שם יין אסור לפי שעה ונתיבש, אינו צריך הדחה לפי שכבר כלה כל לחלוחית שבו, ודוקא בכלי שאין בו בית קבול כגון משפך. ושלא כדברי המחבר שהביא סברא זו בכל הכלים, ולא נאמרה אלא בכלי שאין בו בית קבול. והקשה המחבר דהא משפך ניגוב בעי, וליתא שאין דברים אלו אלא במשתמש בו בגת שהוא תשמיש מרובה אבל לפי שעה בכל כלי הגת בהדחה בעלמא סגי להו. והכי מוכח בפירקין קמא דע"ז בהנהו כובי דאנס בר עדי טייעא מרב יוסף, ורמא בהו חמרא ואורו ליה דסאגי בהדחה, וכובי כלי הגת נינהו, אלא דנשתמש בהו איסור לפי שעה, ואמרו דסאגי בהדחה. ולא אמרו אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן, אלא במכניסו לקיום או בגת עצמו אבל לא בכליו.
<h2>דף מט:</h2>
גרסינן במסכת ערלה פרק שלישי (מ"א) בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרים כלן ידלקו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים יעלו באח' ומאתים, ומקשינן עלה בירושלמי (ה"א) לר' מאיר אמאי ידלקו ולא אמרינן בה תקנתא דר"ש ב"ג דאמר בשילהי השוכר דימכר כלו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו, ופרקינן משום דהוה ליה דברים הניקחין מן הנכרים, ושמא יחזור וימכרם לישראל. ומיהו אכתי קשיא אמאי לא אמרינן בה יוליך הנאה לים המלח כר' אליעזר דאמר הכין בפרק כל הצלמים, אמתניתין דנטל ממנו עצים, והלכתא כותיה, ושמעינן מינה דההיא דר' אליעזר ליתה בנתערב גופו של איסור, כגון סתם יינן שנתערב ביין היתר, אלא חבית בחבית. אבל דר"ש ב"ג אמרי' בה אפי' בנתערב גופו של איסור, וביין נסך ודאי, אפי' דר"ש ב"ג לא אמרי' בה בשנתערב גופו של איסור, אבל חבית בחבית אמרי' בה אפי' דר' אליעזר, דיוליך הנאה לים המלח, והכי מוכח ההיא דנטל ממנה עצים. ובגמרא אמרינן (מ"ט, ב') ההוא גברא דאיערבא ליה חביתא דאיסורא בחמריה, אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה זיל שקול ארבעה זוזי דמי חביתא, ושדי בנהרא. ואתיא בין בחביתא דסתם יינן, בין בחביתא דיין נסך ודאי, דהא בנטל ממנה עצים ואפה בהן הפת דהיא ע"א גופה, ונתערבה באחרות, איתמרא דרבי אליעזר דיוליך הנאה לים המלח ופסקינן כותיה, וכל מה שכתב המחבר בזה אינו נכון. ובשילהי ע"א (ע"ד, א') אמרינן, אמר רב נחמן הלכה למעשה יין נסך ודאי יין ביין אסור, דלית ליה תקנתא. חבית בחבית מותר כלומר כרשב"ג דאית לה תקנתא, סתם יינן אפי' יין ביין נמי מותר כלומר כרשב"ג דאית לה תקנתא, והא דאמרי' דחבית בחבית אית לה תקנתא אע"ג דחבית חשיבא ולא בטלה אפי' באלף והויא לה מדברים שאוסרין בכל שהן ואפי' בהנאה, הני מילי לענין דלית לה ביטול לההיא דאיסורא לעולם, וכל היכא נמי דלא עבדינן תקנתא מתסרן כלהו, אבל בתקנתא משתריאן אידך לבר מינה, דהא ליתיה לההיא דאיסורא, והיינו אליבא דרשב"ג או אליבא דרבי אליעזר במאי דשייכא מילתיה.
<h2>דף סא:</h2>
הא דאמרינן המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו ישראל דר בחצר מותר בחצר אחרת אסור ואע"פ שמפתח וחותם בידו, וחכמים אומרים עד שיהא יושב ומשמר. וקאמרינן עלה חכמים אהייא אילימא אסיפא דרישא, תנא קמא נמי אחמורי מחמיר, קשיא הכא לימא ליה דתנא קמא לא סגי ליה במפתח וחותם אלא בחותם בתוך חותם ורבנן בעו שומר, אי נמי לימא ליה דמתני' מפתח או חותם קאמר אבל בחותם בתוך חותם שרי ורבנן סברי דאפי' בחותם בתוך חותם לא סאגי אלא בשומר, ותירוצא דלא ניחא ליה דבכל דוכתא חותם בתוך חותם חשיב כשומר. ובהאי תירוצא מיתרצא לה קושיא קמייתא דאמרינן דתנא קמא סבר דלא סגי במפתח וחותם אלא בחותם בתוך חותם ורבנן סברי דלא סאגי בחותם בתוך חותם אלא בשומר. ותו לא קשיא הא כיון דאמר' דסבירא לן דחות' בתוך חותם כשומר וכשטתיה דר' יוחנן דאמר הכי בפרק אין מעמידין (ל"א, א') ואסיקנא דלא מהדר אהא אלא אאחריתי דאמרינן יינו של ישראל בבית שברשותו של נכרי אסור אלא אם כן במפתח וחותם וחכמים אומ' עד שיהא שם שומר, ומוכח לעיל בהדיא בפרק אין מעמידין דהוא הדין לרבנן דסאגי בחותם בתוך חותם הילכך לת"ק מפתח או חותם קאמר, דודאי תנא קמא כר' אליעזר דסאגי ליה בחותם אחד בלא מפתח כלל דליכא דעת שלישי, ורבי אליעזר אוכחנא לעיל בהדיא דסאגי ליה בחותם אחד או במפתח אליבא דר' יוחנן דהלכתא כותיה, ושמעינן מיהא דמפתח כחותם ושני מפתחות כשני חותמות.
<h2>דף סו.</h2>
גרסינן בפרק השוכר חמרא עתיקא בעינבי דברי הכל בנותן טעם. חמרא חדתא בעינבי אמר אביי במשהו בתר טעמא אזלינן ואידי ואידי חד טעמא הוא, ורבא אמר בנותן טעם בתר שמא אזלינן והאי חמרא מיקרי והאי עינבי מיקרי. והקשה המחבר ולאביי הא איכא חרצנים וזגים דלאו מינו, וכיון דכן נימא רואין, ונימא סלק מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, והשיב דחרצנים וזגים גופייהו טעמא דחמרא חדתא אית בהו ע"כ. והנכון בזה דחרצנים וזגים כיון דפרישי ולא מיערבי ומינכרי לא מבטלי. ולא דמי לההיא דאמרי' בחולין (ק', א') בחתכת נבלה שנפלה בקדרה דאמרי' אליבא דרב דסבר דמין במינו לא בטיל, דרוטב מבטלה דרואין מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלין אותו, דהתם רוטב בחתכה איכא קצת תערובת דרוטב נבלע בחתכה וחתכה פולטת ברוטב, אבל חרצנים כיון דפרישי לגמרי, לא מבטלי. אפשר דלרבא דאית ליה בששים מצטרפין לבטל, מידי דהוה עצם דמצטרף בהדי בשר דידיה לבטל בשר דאיסורא.
<h2>דף עב.</h2>
גרסינן בפרק השוכר נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי פי' שיש בו יין נסך, נטלו ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור. ופירשו בגמר' משום נצוק ולהכי אתסר ליה מה שבמשפך מעיקרא, ולמאן דאמר נצוק אינו חבור בשפחסתו צלוחיתו כלומ' של נכרי, והגיע יין אסור שבו במשפך, ובודאי מתני' דלא כרשב"ג דאי כר"ש ב"ג הא קיימא לן דאפי' יין ביין בסתם יינן ימכר כלו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו, ונצוק איסורו ודאי משום תערובת, ואפי' מה שהגיע לתוך צלוחיתו של נכרי, ואין צריך לומר מה שבמשפך מעיקרא, ימכר כלו לנכרים חוץ מדמי איסור שבו, ואין צריך לומר מה שבא עכשיו בצלוחית של ישראל שאין מגופו של איסור בו כלל. ויש מפרשים דאסור בשתיה קאמר וטעמא דאיכא עכבת יין הא לאו הכי בשתיה נמי שרי, דכל כלי שאין מכניסו לקיום והכשרו בהדחה ועמד שם יין אסור לפי שעה ונתיבש, אינו צריך הדחה לפי שכבר כלה כל לחלוחית שבו, ודוקא בכלי שאין בו בית קבול כגון משפך. ושלא כדברי המחבר שהביא סברא זו בכל הכלים, ולא נאמרה אלא בכלי שאין בו בית קבול. והקשה המחבר דהא משפך ניגוב בעי, וליתא שאין דברים אלו אלא במשתמש בו בגת שהוא תשמיש מרובה אבל לפי שעה בכל כלי הגת בהדחה בעלמא סגי להו. והכי מוכח בפירקין קמא דע"ז בהנהו כובי דאנס בר עדי טייעא מרב יוסף, ורמא בהו חמרא ואורו ליה דסאגי בהדחה, וכובי כלי הגת נינהו, אלא דנשתמש בהו איסור לפי שעה, ואמרו דסאגי בהדחה. ולא אמרו אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן, אלא במכניסו לקיום או בגת עצמו אבל לא בכליו.
בענין נצוק הרבה המחבר לכתוב, והנכון דנצוק אינו חבור, וראיה ברורה לזה קנישקניז דשרינא בגמ' (ע"ב, ב'), ולא גרע מנצוק. ועליה דן מורי רבנו המובהק ז"ל, ובשבילה חזר בו ואמר לי מפיו דנצוק אינו חבור וכן הוא ברור ואין בו ספק.
<h2>דף עג.</h2>
הא דתנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהו כתב המחבר בשם רבינו תם ז"ל דדוקא ודאי יינן, אבל סתם יינן בנותן טעם אפי' במינו כשאר איסורין שבתורה, והביא המחבר ראיה לדבריו מיהא דתנן בהשוכר את הפועל להביא לו יין נסך שכרו אסור. ואיבעיא לן עלה שכרו לסתם יין מהו, אלמא סתם יינן לאו בכלל יין נסך הוא ע"כ. וכבר הביאוה הראשונים ז"ל לראיה זו ולאו ראיה, דשאני התם גבי שכרו דהוי קנס יתירא, אסתפקא לן אי הוי הכי בסתם יינן. אדרבה ראיה היא דאי לישנא דיין נסך לא משמע אלא ודאי יינן, מאי אסתפקא להו ובודאי בכלה מכילתין מתניתין ומתניאתא לא אדכר סתם יינן אלא יין נסך, ואיכא כמה דיני דפשיטא מילתא דהוא הדין בסתם יינן, וחדא מינייהו יין נסך שנפל על גבי ענבים מבוקעות אסורות (ס"ה, ב') ובודאי הכי דינא בסתם יינן, אלא ודאי כל היכא דמדכרי' יין נסך הוא הדין לסתם יינן. אבל ודאי בכל יין שאסור בשתיה ומותר בהנאה, בזו מודים רבותינו ז"ל שאינו אסור אלא בששים כשאר איסורין שבתורה.
<h2>דף עג:</h2>
עוד כתב בשם רבינו יצחק ז"ל דיין של תרומה בטל בששה חלקי מים אע"ג דבעלמא אזלינן בתרומה בששים בשאינו מינו, אבל יין בהאי שיעורא מיפסיד לגמרי. וכתב דהוא הדין אף ליין נסך ע"כ. וליתא מיהא דאמרינן בפר' המוכר פירות גבי שמרים של תרומה, ראשון ושני אסור, שלישי מותר. ואמרי' עלה דבהקדש הגוף לעולם אסור, ויין נסך ודאי הרי הוא טמא טומאת הגוף, ואסור לעולם, אפשר דסתם יינן דינו כתרומה, אע"ג דאשכחן דאחמירו ביה טפי אבל יין שלנו כל היכא דנפישי מיא מעל חד תלתא, נפק ליה מתורת יין ואינו נאסר במגע נכרי.
<h2>דף עד.</h2>
גרסינן במסכת ערלה פרק שלישי (מ"א) בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרים כלן ידלקו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים יעלו באח' ומאתים, ומקשינן עלה בירושלמי (ה"א) לר' מאיר אמאי ידלקו ולא אמרינן בה תקנתא דר"ש ב"ג דאמר בשילהי השוכר דימכר כלו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו, ופרקינן משום דהוה ליה דברים הניקחין מן הנכרים, ושמא יחזור וימכרם לישראל. ומיהו אכתי קשיא אמאי לא אמרינן בה יוליך הנאה לים המלח כר' אליעזר דאמר הכין בפרק כל הצלמים, אמתניתין דנטל ממנו עצים, והלכתא כותיה, ושמעינן מינה דההיא דר' אליעזר ליתה בנתערב גופו של איסור, כגון סתם יינן שנתערב ביין היתר, אלא חבית בחבית. אבל דר"ש ב"ג אמרי' בה אפי' בנתערב גופו של איסור, וביין נסך ודאי, אפי' דר"ש ב"ג לא אמרי' בה בשנתערב גופו של איסור, אבל חבית בחבית אמרי' בה אפי' דר' אליעזר, דיוליך הנאה לים המלח, והכי מוכח ההיא דנטל ממנה עצים. ובגמרא אמרינן (מ"ט, ב') ההוא גברא דאיערבא ליה חביתא דאיסורא בחמריה, אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה זיל שקול ארבעה זוזי דמי חביתא, ושדי בנהרא. ואתיא בין בחביתא דסתם יינן, בין בחביתא דיין נסך ודאי, דהא בנטל ממנה עצים ואפה בהן הפת דהיא ע"א גופה, ונתערבה באחרות, איתמרא דרבי אליעזר דיוליך הנאה לים המלח ופסקינן כותיה, וכל מה שכתב המחבר בזה אינו נכון. ובשילהי ע"א (ע"ד, א') אמרינן, אמר רב נחמן הלכה למעשה יין נסך ודאי יין ביין אסור, דלית ליה תקנתא. חבית בחבית מותר כלומר כרשב"ג דאית לה תקנתא, סתם יינן אפי' יין ביין נמי מותר כלומר כרשב"ג דאית לה תקנתא, והא דאמרי' דחבית בחבית אית לה תקנתא אע"ג דחבית חשיבא ולא בטלה אפי' באלף והויא לה מדברים שאוסרין בכל שהן ואפי' בהנאה, הני מילי לענין דלית לה ביטול לההיא דאיסורא לעולם, וכל היכא נמי דלא עבדינן תקנתא מתסרן כלהו, אבל בתקנתא משתריאן אידך לבר מינה, דהא ליתיה לההיא דאיסורא, והיינו אליבא דרשב"ג או אליבא דרבי אליעזר במאי דשייכא מילתיה.
